בנובמבר 2024 הודיעו מנהלי מדד דאו ג'ונס שאנבידיה נכנסת למדד, ואינטל יוצאת ממנו. ההסבר הרשמי היה ייצוג טוב יותר של ענף השבבים. אבל אנליסטים הוסיפו פרט שמסביר הרבה יותר: אינטל הייתה המניה הזולה ביותר מבין שלושים החברות, ובמדד שמשוקלל לפי מחיר המניה, מניה זולה כמעט לא משפיעה עליו. ההשפעה שלה על המדד הייתה כמעט אפסית. ואנבידיה? היא פיצלה את המניה שלה ביוני אותה שנה, מחירה ירד לרמה שמאפשרת כניסה, והיא נכנסה.
זו לא בדיחה ולא תקלה. זו שיטת העבודה של מדד שמצוטט בכל מהדורת חדשות כשאומרים "הבורסה בוול סטריט". ודווקא בגלל שהוא כל כך מצוטט, שווה להבין מה הוא מודד ומה לא. ואחריו, בקצה השני של הסקאלה, שווה להכיר מדד שלא מצטטים בחדשות ושמספר סיפור אחר לגמרי: ראסל 2000.
בקצרה: דאו ג'ונס הוא מדד של 30 חברות גדולות שמשוקלל לפי מחיר המניה ולא לפי גודל החברה, שיטה ישנה שנשארה מסיבות היסטוריות. ראסל 2000 מודד חברות קטנות יותר בארצות הברית, והן רגישות לריבית הרבה יותר מהענקיות. כל אחד מהם מספר משהו אמיתי, ואף אחד מהם אינו תמונה מלאה של השוק.
דאו ג'ונס: שלושים חברות ושיטה משנת 1896
המדד פורסם לראשונה ב-26 במאי 1896, והוא הורכב אז מ-12 מניות בלבד. ב-1928 הורחב ל-30, ומאז זה המספר. אם תפתחו את הגרף שלו לאורך כל השנים תראו לא רק כלכלה אלא היסטוריה: שתי מלחמות עולם, השפל הגדול, בועת האינטרנט של שנת 2000, משבר 2008. כל אירוע גדול השאיר בו צלקת, ורוב הצלקות נמחקו אחר כך.
שלושים חברות הן מעט מאוד, והן לא בהכרח שלושים הגדולות בארצות הברית. הן נבחרות בידי ועדה שמנסה לייצג את הענפים המרכזיים: מוצרי צריכה, תעופה, קמעונאות, אנרגיה, אשראי, טכנולוגיה. זה נותן למדד יציבות מסוימת, כי כשענף אחד נופל, ענף אחר יכול להחזיק אותו למעלה. אבל זה לא החלק המוזר.
החלק המוזר הוא ההגדרה של "כמה כל חברה שוקלת". ברוב המדדים בעולם, חברה ששווה יותר מקבלת נתח גדול יותר. בדאו ג'ונס המשקל נקבע לפי מחיר המניה בלבד. המדד מחושב כסכום המחירים של שלושים המניות, חלקי מספר שנקרא "מחלק", שמתעדכן בכל פעם שמניה מתפצלת כדי שהמדד לא יקפוץ סתם כך.
תעשו את החשבון, והוא בדוי כדי להמחיש. חברה אחת שווה מאה מיליארד דולר, ויש לה מאה מיליון מניות במחיר אלף דולר כל אחת. חברה אחרת שווה פי עשרה ממנה, אלף מיליארד דולר, אבל יש לה עשרה מיליארד מניות במחיר מאה דולר בלבד. בדאו ג'ונס, מניה של אלף דולר משפיעה על המדד פי עשרה ממניה של מאה, והחברה הענקית נדחקת הצידה. גודל החברה, שהוא מה שחשוב לכלכלה, לא נכנס לנוסחה בכלל. (בשיטה הרגילה מכפילים את המחיר במספר המניות, וכך מקבלים שווי שוק. ראו המדריך על מדד מניות.)
למה זה ככה? כי ב-1896 הכלי היחיד לחישוב היה עיפרון ונייר. לחבר שנים עשר מחירים ולחלק בשנים עשר אפשר לעשות בדקה. לחשב שווי שוק של כל חברה, לעדכן אותו כל יום ולשקלל, אי אפשר היה. השיטה נולדה ממגבלה טכנולוגית של סוף המאה ה-19, ושרדה יותר ממאה שנה.
ושווה לזכור את הכלל הכללי שמסתתר כאן: הרבה ממה שנראה בשוק ההון כמו חוק טבע הוא החלטה ישנה שאיש לא טרח לשנות. ומה עושים כשהנוסחה לא מתאימה? לא מתקנים אותה, מתאימים אליה את רשימת החברות. באוגוסט 2020 אפל פיצלה מניה, המשקל שלה במדד ירד בחדות, ובסוף החודש שלוש חברות (אמג'ן, הוניוול וסיילספורס) החליפו שלוש אחרות (אקסון, פייזר ורייתיאון).
מה הגרף הארוך באמת מספר
למדד הזה יש יתרון אחד שאי אפשר לקחת ממנו: הוא ותיק. אפשר להסתכל על יותר ממאה שנה ולשאול שאלה פשוטה: כמה זמן לוקח לשוק לחזור אחרי נפילה גדולה?
התשובה הקיצונית היא 1929. הדאו הגיע לשיא של 381.17 נקודות ב-3 בספטמבר 1929, ירד לשפל של 41.22 ביולי 1932 (ירידה של כמעט 90%), ורק ב-23 בנובמבר 1954 סגר שוב מעל השיא ההוא. עשרים וחמש שנים. זו התקופה הארוכה ביותר, בערכים נומינליים, שבה המדד לא עשה שיא חדש. הבועה שקדמה לה נבנתה על מינוף חסר כיסוי: אנשים קנו מניות בכסף שלוו, וכשהמחירים ירדו נאלצו למכור, מה שהוריד את המחירים עוד. (המספרים נומינליים וללא דיבידנדים. בגלל שהמחירים ירדו באותן שנים (דפלציה), ובגלל הדיבידנדים, בחישוב ריאלי ומלא ההתאוששות הייתה קצרה משמעותית.)
המשברים המאוחרים יותר, עם המספרים וזמני ההתאוששות שלהם, מופיעים בסקירת משברי שוק ההון. ובכל זאת, כדאי לא להפוך את זה לחוק טבע. השוק האמריקאי הרחב חזר בסופו של דבר מכל נפילה, לפעמים אחרי שנים, ויפן היא תזכורת למה צריך להיזהר מהמילה "תמיד": הניקיי הגיע לשיא ב-1989 וחזר אליו רק ב-2024.
מה שכן אפשר לקחת מהגרף, ואני מוכן לחתום עליו: מי שמכר בתחתית קיבע את ההפסד, ומי שנשאר חזר. אבל זה תקף רק למי שיכול לחכות. מי שנאלץ למכור כי הוא צריך את הכסף, נאלץ, ואין לו ברירה.
ראסל 2000: הקטנים שחיים על הלוואות
בקצה השני של סקאלת הגודל יושב מדד ראסל 2000, ושם יש טעות נפוצה שכדאי לתקן. ראסל 2000 הוא לא "אלפיים החברות שאחרי ה-500 הגדולות".
המבנה הוא כזה: יש מדד רחב בשם ראסל 3000, שמכיל את שלושת אלפי החברות הציבוריות הגדולות בארצות הברית ומכסה את רוב השוק. אלף הגדולות מתוכו הן ראסל 1000. ואלפיים הנותרות, אלה שמדורגות במקומות 1001 עד 3000, הן ראסל 2000. זה לא מדד של חברות זעירות שאיש לא שמע עליהן. זה כל מה שנמצא מתחת לשכבה הגדולה, כולל עסקים רציניים לגמרי. החברה הקטנה ביותר בו שווה כ-146 מיליון דולר (נכון ליוני 2026), והרשימה מתעדכנת: מ-2026 עוברים מעדכון שנתי לעדכון פעמיים בשנה.
למה להסתכל עליו? כי חברות בגודל הזה מתנהגות אחרת. קחו את הריבית. כשהריבית במשק משתנה, ענקיות כמו אפל או גוגל כמעט לא מתרגשות: יש להן הרים של מזומן, והן לא תלויות בהלוואה כדי לשרוד את החודש הבא. חלקן אפילו מרוויחות מריבית גבוהה, כי המזומן שלהן מניב. חברות קטנות לעומת זאת בנויות על אשראי, וכל שינוי בריבית מתורגם אצלן מהר לרווח או להפסד.
יש לזה גם מספרים. לפי כמה ניתוחים, חלק גדול מהחוב של חברות ראסל 2000 הוא בריבית משתנה, בין כשליש לכמחצית, תלוי במי שסופר ובאיזו שנה, לעומת חלק קטן בהרבה אצל חברות ה-S&P 500, בין פחות מעשירית לכרבע, שוב לפי מי שסופר. כשהריבית יורדת, החזרי החוב שלהן יורדים והרווח קופץ, לפעמים בלי ששום דבר בעסק השתנה. כשהיא עולה, הכיוון הפוך. ועוד לפני הריבית: כשיש אינפלציה ובעיות באספקה, לענקית יש כוח ללחוץ על ספקים ויכולת לספוג כמה רבעונים רעים. למפעל קטן בטקסס אין לא את זה ולא את זה. (איך הריבית עובדת ולמה היא משפיעה על הכול: המדריך על ריבית.)
לכן הגרף של ראסל 2000 מספר סיפור שונה מזה של המדדים הגדולים. ב-2008, כשהבנקים הפסיקו להלוות, הוא ירד בכ-34% במהלך השנה (ויותר מ-50% משיא לשפל). בקורונה הוא חטף מכה חזקה כי עסקים פיזיים נסגרו בזמן שענקיות הטכנולוגיה המשיכו לעבוד. יש אנליסטים שעוקבים אחריו בדיוק מהסיבה הזאת, כמדד לבריאות של הכלכלה "הרגילה", להבדיל מהבריאות של עשר החברות הגדולות. הם לא חייבים להיות צודקים, אבל זה הרעיון.
מדד תל אביב 35: הדאו של ישראל, בלי הדאו
לצד המדדים האמריקאיים, לכמעט כל כלכלה גדולה יש מדד שמייצג אותה: דאקס בגרמניה, פוטסי 100 בבריטניה, ניקיי ביפן. בישראל המדד המוכר הוא תל אביב 35, שעוקב אחרי 35 החברות הגדולות בבורסה המקומית. תל אביב 125 מרחיב את המעגל ל-125 חברות, ויש גם מדדים ענפיים, כמו תל אביב בנקים 5, שעוקב אחרי חמשת הבנקים.
למדד ישראלי יש מאפיין שכדאי להכיר לפני שקונים אותו: ריכוזיות. בשוק קטן, נתח גדול מהמדד יושב על מעט חברות ועל מעט ענפים, ובראשם הבנקים. לפי נתוני הבורסה בסביבות מאי 2026, הבנקים היו בערך רבע עד שליש ממדד תל אביב 35 (זו תמונת מצב, והמשקל משתנה). כלומר כשקונים מדד ישראלי, קונים במידה רבה את המערכת הבנקאית המקומית ואת הנדל"ן שמאחוריה. זה לא פסול. צריך רק לדעת מה קונים, וזה בדיוק ההבדל בין מדד שנקרא "ישראל" למדד שמייצג את העולם.
אז באיזה מהם להשתמש?
לדעתי, אם אתם מחפשים חשיפה רחבה לשוק האמריקאי, שלושים חברות בשיטת שקלול של המאה ה-19 הן בחירה פחות טובה ממאה שנות שיפורים. ל-S&P 500 יש כ-500 חברות והוא משוקלל לפי שווי שוק, ולכן הוא מייצג את הכלכלה בצורה הוגנת יותר. ראסל 2000 הוא כלי למי שרוצה חשיפה לקטנות, ומי שבוחר בו בוחר ברגישות גבוהה יותר לריבית ולמיתון. אפשר לחלוק על זה. מה שלא כדאי הוא להסיק ממספר אחד של הדאו אם השוק במצב טוב או רע. עוד על הוויכוח הזה: למה קשה לנצח את השוק והמדריך להשקעה ב-S&P 500.
מה לוקחים מזה
- דאו ג'ונס כולל 30 חברות ומשוקלל לפי מחיר המניה, לא לפי גודל החברה. השיטה נולדה מעיפרון ונייר ושרדה כי איש לא שינה אותה, ולכן המדד הוא קירוב גס לשוק, לא תמונה מדויקת.
- הגרף הארוך של הדאו מלמד על 1929: עשרים וחמש שנים עד שיא חדש. השוק הרחב בארצות הברית חזר בסופו של דבר, לפעמים אחרי שנים, ומי שנאלץ למכור באמצע לא הרוויח מההתאוששות.
- ראסל 2000 הוא החברות במקומות 1001 עד 3000 בארצות הברית. הן רגישות לריבית ולאשראי יותר מהענקיות, ולכן המדד מתנהג אחרת בכל מחזור.
- מדד מקומי, בישראל כמו בכל מקום, משקף את הכלכלה המקומית ואת הריכוזיות שלה. לפני שקונים מדד, שווה לדעת מה בדיוק יש בתוכו.
שאלות נפוצות
מה זה דאו ג'ונס?
זה מדד אמריקאי ותיק, שפורסם לראשונה ב-1896 ומורכב מאז 1928 משלושים חברות גדולות שנבחרות בידי ועדה. הוא משוקלל לפי מחיר המניה של כל חברה, ולא לפי שווי השוק שלה.
מה ההבדל בין דאו ג'ונס ל-S&P 500?
בדאו יש 30 חברות והמשקל נקבע לפי מחיר המניה. ב-S&P 500 יש כ-500 חברות והמשקל נקבע לפי שווי השוק, כלומר חברה גדולה באמת משפיעה יותר. לכן ה-S&P נחשב ייצוג טוב יותר של השוק האמריקאי.
מה זה ראסל 2000?
זה מדד של 2,000 חברות אמריקאיות קטנות יחסית, אלה שמדורגות במקומות 1001 עד 3000 לפי שווי שוק. הוא לא "החברות שאחרי ה-500 הגדולות". חלק גדול מהחוב שלהן בריבית משתנה, ולכן הוא רגיש לשינויי ריבית.
מה זה מדד תל אביב 35 ומה משקלם של הבנקים בו?
תל אביב 35 עוקב אחרי 35 החברות הגדולות בבורסה בתל אביב. לפי נתוני הבורסה בסביבות מאי 2026, הבנקים היו בערך רבע עד שליש ממנו. המשקל משתנה, ולכן כדאי לבדוק את הנתון העדכני באתר הבורסה.
למה דאו ג'ונס משוקלל לפי מחיר המניה?
כי כשהמדד נוצר, ב-1896, החישוב נעשה ביד, וממוצע מחירים היה פשוט. חישוב שווי שוק מדי יום לא היה אפשרי. השיטה נשארה, והיום משתמשים במחלק שמתעדכן בפיצולי מניות.
האמור הוא תוכן חינוכי ואינו מהווה ייעוץ השקעות. נתוני היסטוריה, משקלים ושיעורי חוב מובאים כהמחשה, מתעדכנים ומשתנים לפי שיטת המדידה.