אהרן סלומון היה יצרן מגפיים בלונדון. במשך שנים ניהל את העסק כאדם פרטי, ובשנת 1892 הפך אותו לחברה. החוק באותה תקופה דרש לפחות שבעה בעלי מניות, אז הוא רשם את עצמו, את אשתו ואת חמשת ילדיו. חמשת הילדים והאישה החזיקו מניה אחת כל אחד, והוא החזיק את כל השאר: 20,001 מניות מתוך 20,007. שבעה שותפים על הנייר, ובפועל איש אחד.
המהלך השני היה חכם יותר. החברה קנתה ממנו את העסק הקיים, ובתמורה הוא קיבל מניות וגם איגרות חוב בסך 10,000 לירות, מובטחות בשעבוד על נכסי החברה. כלומר סלומון היה גם הבעלים של החברה וגם הנושה המובטח שלה. כשהעסק קרס, המפרק טען את מה שכל אדם סביר היה טוען: זו לא חברה, זה סלומון. הוא הבעלים, הוא המנהל, והחברה היא שם אחר שלו. שיישא בחובות.
בערכאות הנמוכות המפרק ניצח. בית הלורדים, ב-16 בנובמבר 1896, הפך את ההחלטה פה אחד. ברגע שהתקיימו דרישות הרישום שבחוק, קבעו הלורדים, נוצרה אישיות משפטית נפרדת, ולא משנה מי שולט בה. סלומון לא היה חייב שקל מכיסו, ובתור מי שהחזיק שעבוד הוא אפילו עמד בתור לפני הספקים הרגילים. הנושים הלא מובטחים נשארו בלי כלום, והאיש שניהל את העסק יצא מסודר.
זה נשמע מקומם, ובדיוק בגלל זה כדאי להבין אותו. פסק הדין לא תיקן תקלה במערכת, הוא קבע שזו המערכת. ושלוש האותיות שאתם רואים בסוף שם של כמעט כל חברה בישראל, בע"מ, הן התקציר שלו.
בקצרה: בע"מ פירושו "בערבון מוגבל": החברה היא ישות משפטית נפרדת מבעליה, ולכן כשהיא קורסת הנושים באים אליה ולא אל הבית של הבעלים. ההגנה הזאת נועדה לעודד אנשים לקחת סיכונים עסקיים. בית משפט מרים אותה רק במקרים חריגים של שימוש לרעה.
מה זה אומר "בערבון מוגבל"
"ערבון" הוא ערבות, כלומר מה שהבעלים מוכנים להעמיד מכיסם כנגד חובות העסק. "מוגבל" אומר שהוא מוגבל לסכום שהם השקיעו בחברה, ולא יותר. מעבר לזה אין מה לגבות מהם.
כדי לראות את ההבדל, קחו את המכולת השכונתית שמנוהלת על ידי בעל עסק עצמאי ולא על ידי חברה. ("עוסק פטור" ו"עוסק מורשה" הם סיווגים לצורכי מע"מ, לא צורות התאגדות. בשני המקרים העסק ואתם הם אותו אדם.) כשהמכולת מרוויחה אלף שקל, הכסף נכנס לחשבון הבנק שלכם. אף אחד לא שואל אתכם שאלות. אבל כשהיא חייבת מאה אלף שקל לספקים, מי בחובות? אתם. הנושים יבואו לחשבון הבנק האישי, ויוכלו לעקל את הרכב. אין קו שמפריד בין העסק לבין המשפחה, כי הקו הזה לא קיים.
חברה בע"מ מושכת את הקו הזה בעט עבה. היא יכולה להחזיק נכסים בשמה, לחתום על חוזים, לתבוע ולהיתבע. במובן המשפטי היא אדם, אדם אחר מכם.
נניח שהקמתי חברת יבוא בע"מ. אנשים הלוו לה מיליוני שקלים כדי שתקנה סחורה, והחברה שילמה לי משכורת קבועה של מאה אלף שקל בחודש כמנכ"ל, כך שאחרי שנה משכתי לכיס הפרטי מיליון ומאתיים אלף שקל. ואז מתברר שהסחורה לא נמכרת: החברה נשארת עם חובות עתק ונכנסת להליך של חדלות פירעון, כלומר פירוק.
ומה קורה למיליון ומאתיים אלף שלי? ברוב המקרים הם נשארים אצלי. האנשים שהלוו בטח חושבים שהם עוד יראו את הכסף, הרי הבטחתי להם. אבל הם לא יכולים לבוא אליי הביתה, כי החברה חייבת להם, לא אני, ולחברה כבר אין מה לתת. (אם הייתי משקר להם בכוונה, או מושך כסף כשהחברה כבר בקשיים כדי לא לשלם להם, זה כבר סיפור אחר, ועליו מיד.)
ופה אתם בטח שואלים: רגע, אז כל אחד יכול להקים חברה, לרוקן אותה, ולצאת נקי? התשובה היא שלא בדיוק, נגיע לזה עוד מעט. קודם צריך להבין למה בכלל מישהו חשב שזה רעיון טוב.
למה המציאו את זה: כלכלה של אנשים שמוכנים לטעות
תחשבו על יזם שרוצה להקים מפעל. אם הוא יודע שכישלון עסקי פירושו שהוא מאבד גם את הבית וגם את החסכונות לפנסיה, מה הסיכוי שהוא ייקח את הסיכון? נמוך. ומי ייקח אותו במקומו? אף אחד, ונשאר עם משק שכולו מכולות קטנות שאפשר לממן מהכיס.
זה הרעיון שעומד מאחורי הערבון המוגבל. המדינה אומרת ליזמים: אנחנו רוצים שתקימו חברות ותפתחו את הכלכלה. קחו סיכון. אם תצליחו, כולנו נרוויח. אם תיכשלו, החברה תיפול, אבל אתם תקבלו הגנה.
ויש לזה צד נוסף, שנוגע ישירות למי שמשקיע בבורסה. תארו לעצמכם שקניתם מניה של חברה ענקית, והיא קורסת. אם הייתם אחראים אישית לחובות שלה, הנושים של חברה בשווי מיליארדים היו יכולים לדרוש מכם לשלם. אף אחד לא היה קונה מניות. בגלל הערבון המוגבל, ההפסד המרבי שלכם הוא הסכום ששמתם בחברה, שזה כבר סיכון שאפשר לתמחר ולישון איתו בלילה.
חברה בערבון מוגבל היא המצאה משפטית שנועדה לאפשר לאנשים לקחת סיכונים עסקיים בלי לשים על הכף את הבית.
מי משלם את המחיר: הנושים
ההגנה של הבעלים נבנית על גבם של הנושים: ספק שמכר לחברה סחורה באשראי, בנק שהלווה לה, עובד שלא קיבל משכורת. כולם עשו עסקה עם ישות שיכולה להיעלם, והם מתגוננים בשלוש דרכים.
הראשונה היא תמחור. כל הלוואה כוללת תוספת על הסיכון שהלווה לא יחזיר, וזו המשמעות של ריבית: אם אתם מלווים חמישים שקלים וקיים סיכוי שלא יחזרו, תבקשו חמישים וחמישה בחזרה. השנייה היא שעבוד, כמו שעשה סלומון. הבנק שרשם שעבוד על הטרקטורים של חברה לסלילת כבישים מוציא אותם מהקופה המשותפת עוד לפני שהתור מתחיל. ובמקרה של חברות קטנות, בנקים לרוב דורשים מהבעלים גם ערבות אישית, כלומר הבעלים מוותרים מרצון על ההגנה, ובגלל שהסעיף נחבא בין עשרות עמודי חוזה, קל לפספס אותו כשחותמים.
השלישית היא לשאול. אם אתם עומדים להלוות כסף לחברה, למכור לה סחורה באשראי או לעבוד מולה בלי תשלום מראש, זה הרגע לשאול מה יקרה אם היא לא תשלם. התשובה, ברוב המקרים, היא שתעמדו בתור.
מתי כן מרימים מסך
אז האם אפשר באמת להקים חברה, לרוקן אותה ולהיעלם? לא. המחוקק חשב גם על הקצה הזה, ויש לו שם: הרמת מסך. בית משפט יכול להחליט להתעלם מההפרדה בין החברה לבעליה, ולחייב את הבעלים אישית בחובות.
בישראל הכלי הזה מעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, וכדאי לדעת מה בדיוק כתוב שם, כי אנשים נוטים לחשוב שהוא רחב בהרבה ממה שהוא. בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אבל רק במקרים חריגים, ורק כשהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחת משתי דרכים. הראשונה: באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה. השנייה: באופן שפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. ובית המשפט בוחן גם את הנסיבות ואת התנהגותו של בעל המניה עצמו. (זה תמצות ולא ציטוט, ולפני שמסתמכים עליו משפטית צריך לקרוא את לשון הסעיף ולהתייעץ עם עורך דין.)
שתי מילים בניסוח הזה עושות את כל העבודה. "חריגים": זו יציאה מן הכלל, והכלל הוא סלומון. "בעל מניה": הסעיף לא מכוון למנהלים שכירים, ומולם החוק פועל בדרכים אחרות.
ובפועל, לפי הנאמר בספרות המשפטית, בתי המשפט בישראל זהירים מאוד בכלי הזה. לא פעם הם מעדיפים לפתור מקרים כאלה דרך אחריות אישית בדיני חוזים ובדיני נזיקין, שזה מסלול אחר לגמרי: אדם שהטעה ספק בעצמו, או גרם נזק בעצמו, אחראי על מעשיו גם אם עשה אותם בשם חברה. התוצאה היא שהמטרייה עמידה בהרבה ממה שרוב האנשים מניחים. הכוונה היא למי שניצל את הנפרדות כדי להונות או לקפח, בידיעה, ולא למי שניהל עסק ונכשל.
הצד של בעלי המניות: אחרונים בתור
ההגנה היא לא מתנה חינם גם לבעלים. כשחברה קורסת מתחילה מלחמה על השאריות, והחוק מסדר את התור. ראשון בתור הוא הנושה המובטח בשעבוד קבוע על נכס מסוים. אחריו משלמים את הוצאות ההליך עצמו, אחר כך חובות בדין קדימה (למשל שכר עבודה ופיצויי פיטורים לעובדים עד תקרה מסוימת), ורק בסוף את הנושים הרגילים, כמו ספקים. ומי עומד בסוף התור? בעלי המניות.
כמעט תמיד, כשחברה מגיעה לחדלות פירעון, לא נשאר לבעלי המניות כלום והם מפסידים את כל ההשקעה. ואם זה נשמע לכם לא הוגן, תחשבו על הצד השני של אותה עסקה: כשהחברה מצליחה, הנושה מקבל בדיוק את מה שהובטח לו ולא שקל יותר, וכל השאר, בלי תקרה, הולך לבעלי המניות. מי שמקבל סיכוי בלתי מוגבל מקבל גם מקום אחרון בתור. לכן מניה היא בעלות ולא הלוואה, והסיבה שלדעתי כדאי לפזר: במקום להמר על חברה בודדת שעלולה לקרוס, קונים חתיכה קטנה מהרבה חברות, כמו שמסביר המדריך להשקעה במדד S&P 500, וקריסה של אחת מהן היא הפסד מוגבל בתוך תיק גדול.
מה לוקחים מזה
- בע"מ היא ישות משפטית נפרדת. החובות של החברה הם החובות שלה, לא של מי שהקים אותה או מחזיק בה מניות. זו המשמעות של ערבון מוגבל.
- ההגנה הזאת נועדה לעודד סיכון עסקי. בלעדיה כמעט אף יזם לא היה מקים עסק גדול, ואף משקיע לא היה קונה מניה.
- הרמת מסך היא חריג, לא כלל. בישראל היא מוגבלת למקרים של הונאה, קיפוח נושים או סיכון בלתי סביר. בתי המשפט זהירים בה.
- אם אתם נושים של חברה, אתם בסיכון. לדעתי כדאי לתמחר אותו, לבקש שעבוד או ערבות כשאפשר, לשאול מה יקרה אם החברה לא תשלם.
- כבעלי מניות אתם שותפים מלאים לרווחים, אבל אתם סופגים את ההפסד לפני כולם. ההפסד המרבי שלכם הוא מה ששמתם, והרווח הפוטנציאלי אין לו תקרה.
לשומרי תורה ומצוות: ההיבט ההלכתי של הנושא, במדור השקעה כהלכה: האם לחברה בע"מ יש מעמד של ישות בהלכה.
שאלות נפוצות
מה זה בע"מ?
בע"מ הם ראשי תיבות של "בערבון מוגבל". החברה היא ישות משפטית נפרדת מהבעלים שלה, ולכן החובות שלה אינם החובות האישיים שלהם. האחריות של בעלי המניות מוגבלת לסכום שהשקיעו.
האם בעל חברה בע"מ אחראי אישית לחובות החברה?
ככלל, לא. החברה חייבת, לא הבעלים. יש יוצאים מן הכלל: ערבות אישית שחתמתם עליה, אחריות אישית על נזק שגרמתם או על הטעיה שהיא שלכם, והרמת מסך על ידי בית משפט במקרים חריגים.
מה זה הרמת מסך בחברה בע"מ?
הרמת מסך היא החלטה של בית משפט להתעלם מההפרדה בין החברה לבעליה ולחייב אותם אישית. בישראל, לפי סעיף 6 לחוק החברות, זה קורה רק במקרים חריגים: כשהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות או לקפח נושה, או כשהוא פוגע בתכלית החברה תוך סיכון בלתי סביר ליכולתה לפרוע את חובותיה. בית המשפט בוחן גם את התנהגותו של בעל המניה.
מה ההבדל בין עוסק מורשה לחברה בע"מ?
עוסק מורשה הוא סיווג לצורכי מע"מ, והעסק שלו הוא אתם: חובות העסק הם חובות אישיים. חברה בע"מ היא ישות משפטית נפרדת עם אחריות מוגבלת. הבחירה בין השניים תלויה בעיקר במס, ברמת הסיכון ובהיקף ההכנסות, ואותה בודקים עם רואה חשבון. המאמר הזה מסביר את הצד המשפטי: מי חייב למי כשהעסק קורס.
אם אני קונה מניות והחברה קורסת, האם אני חייב כסף?
לא. ההפסד המרבי של בעל מניה בחברה בע"מ הוא הסכום שהשקיע. אתם עלולים לאבד את כל ההשקעה, כי בעלי המניות אחרונים בתור לקבל כסף, אבל הנושים לא יכולים לדרוש מכם לשלם מכיסכם.
האמור הוא תוכן חינוכי ואינו מהווה ייעוץ השקעות, ייעוץ מס או ייעוץ משפטי. תיאור החוק מתומצת, ולפני החלטה הנוגעת לעסק או לחוב מסוים יש להתייעץ עם עורך דין ורואה חשבון.