ב-6 באוקטובר 1983 נסגרו שערי הבורסה בתל אביב, ונשארו סגורים 18 יום. בפנים היו החסכונות של חלק גדול מהציבור, שהשקיע ב"השקעה הכי בטוחה במדינה": מניות הבנקים. זה הסיפור המלא של משבר מניות הבנקים, איך מנייה "שרק עולה" התפוצצה, מי שילם, ומה הלקח שכל משקיע צריך לזכור גם היום.
בקצרה: במשך שנים הבנקים הגדולים בישראל קנו בעצמם את המניות של עצמם כדי שהמחיר שלהן יעלה בקצב קבוע ("ויסות"). כשבאוקטובר 1983 כולם רצו למכור באותו זמן, לבנקים נגמר הכסף לקנות, הבורסה נסגרה, והמדינה (כלומר משלמי המסים) לקחה על עצמה את המניות בעלות של מיליארדי דולרים.
ישראל של סוף שנות ה-70: אינפלציה, פחד, ומקום אחד "בטוח"
כדי להבין למה כמעט כל משפחה בישראל החזיקה מניות בנקים, צריך לזכור איך נראתה הכלכלה. בשנים 1979 עד 1981 האינפלציה עברה את ה-100% בשנה. כסף שישב בעו"ש איבד חצי מערכו בתוך חודשים, והציבור חיפש נואשות מקום שישמור על הערך.
הבנקים הציעו פתרון: המניות שלהם. הן עלו בהתמדה, הרבה מעל האינפלציה, והיועצים בסניפים המליצו עליהן ללקוחות כמו על תוכנית חיסכון. לפי הנתונים, התשואה הריאלית (מעל האינפלציה) של מניות הבנקים עמדה על כ-41% ב-1980, כ-34% ב-1981 וכ-28% ב-1982. השקעה שמנצחת אינפלציה של מאה אחוז, כמעט בלי תנודות. מה יכול להשתבש?
מה זה "ויסות" ואיך הוא עבד
המנייה לא עלתה כי הבנקים הרוויחו כל כך הרבה. היא עלתה כי הבנקים קנו אותה בעצמם.
השיטה, שנקראה "ויסות מניות", עבדה כך:
1. בכל פעם שמישהו רצה למכור מניות של הבנק, חברה שהבנק שלט בה קנתה אותן, כדי שהמחיר לא ירד.
2. הבנק דאג שהמחיר יעלה בקצב קבוע וצפוי, כמו ריבית.
3. כדי לממן את הקניות הבנקים השתמשו בכסף של אחרים: אשראי ללקוחות שקנו את המניות, הלוואות מקופות גמל שבשליטתם, ופיקדונות מחו"ל.
4. העלייה הקבועה משכה עוד חוסכים, הכסף החדש מימן עוד קניות, וחוזר חלילה.
כמעט כל הבנקים הגדולים השתתפו: הפועלים, לאומי, דיסקונט, המזרחי ובנקים נוספים. לפי המקורות הבנק הבינלאומי היה הבנק הגדול היחיד שלא ויסת את מניותיו. הפיקוח והממשלה ידעו על התופעה, ולא עצרו אותה.
למה זה מבנה שביר? כי זה עובד רק כל עוד נכנס יותר כסף ממה שיוצא. מנייה שהמחיר שלה נקבע על ידי קונה אחד, הבנק עצמו, שווה בדיוק כמה שהבנק מסוגל להמשיך לקנות. ביום שכולם רוצים למכור יחד, אין מי שיקנה.
אוקטובר 1983: יום שבו כולם רצו לצאת
בקיץ 1983 הכלכלה כבר הייתה במשבר: גירעון ענק, אינפלציה שלא נעצרת, פיחות בשקל באוגוסט ושמועות על פיחות גדול נוסף. אם השקל עומד לקרוס, ההיגיון של הציבור היה פשוט: למכור מניות ולקנות דולרים.
- 2 באוקטובר 1983, מיד אחרי סוכות: גל מכירות של מניות בנקים בהיקף חריג.
- הימים שאחרי: הבנקים ממשיכים לקנות, וכספי הוויסות הולכים ואוזלים.
- 6 באוקטובר: הבנקים מודיעים שאינם מסוגלים לספוג עוד מכירות בלי עזרת המדינה. הבורסה נסגרת.
- 18 יום הבורסה סגורה, עד 24 באוקטובר. בתוך ימי הסגירה דולפת לעיתונות "תוכנית הדולריזציה" של שר האוצר יורם ארידור (קשירת השקל לדולר), וב-15 באוקטובר הוא מתפטר.
- כשהבורסה נפתחת, מניות הבנקים צונחות, לפי המקורות בכ-17% כבר בפתיחה.
במקביל ממשיכה האינפלציה להשתולל, וב-1984 היא מגיעה לשיא של מאות אחוזים בשנה, עד תוכנית הייצוב של 1985.
הסדר מניות הבנקים: מי שילם?
כדי למנוע קריסה של מערכת הבנקאות כולה, הממשלה גיבשה את "הסדר מניות הבנקים": המדינה התחייבה לפדות את המניות שבידי הציבור, במועדים שונים, לפי ערכן הדולרי ערב סגירת הבורסה. מניות שהחזיקו בכירי הבנקים עצמם לא נכללו בהסדר.
בפועל המדינה הפכה לבעלת הבנקים הגדולים, והחשבון עבר לציבור כולו, דרך הקופה הציבורית:
- ההתחייבות של אוצר המדינה נאמדה בכ-6.9 מיליארד דולר.
- לפי מחקר של אוניברסיטת ייל, עד 1991 רכשה המדינה מניות בהיקף של כ-9.2 מיליארד דולר, כ-22% מהתוצר של ישראל ב-1983.
גם מי שהיה "מוגן" בהסדר לא יצא בלי נזק: הוא היה צריך לחכות שנים לכסף, בזמן שהכלכלה סביבו הייתה במשבר.
ועדת בייסקי ומשפט הבנקאים
בינואר 1985 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון משה בייסקי. ב-16 באפריל 1986 הגישה הוועדה את מסקנותיה: הוויסות היה הגורם הישיר למשבר, הבנקים הטעו את לקוחותיהם, והאחריות מוטלת על ראשי המערכת.
בעקבות הדו"ח נדרשו ראשי הבנקים הגדולים לסיים את תפקידם. ב-1990 נפתח הליך פלילי נגד בנקאים ורואי חשבון, ב-1994 ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, וב-1996 אישר בית המשפט העליון את ההרשעות, אבל ביטל את עונשי המאסר בפועל. לאורך השנים נשמעה ביקורת רבה על כך שהעונש היה קל ביחס לנזק.
הבנקים של המדינה
ההסדר הפך את המדינה לבעלת השליטה בבנקים הגדולים במשך שנים ארוכות. רק משנות ה-90 החלה המדינה למכור אותם בחזרה לידיים פרטיות: הפועלים, המזרחי, לאומי ודיסקונט הופרטו בהדרגה לאורך העשור שאחרי. גם מבנה השוק השתנה: בעקבות לקחי התקופה, ובהמשך רפורמת בכר באמצע שנות ה-2000, הופרדו הבנקים מניהול קופות הגמל וקרנות הנאמנות, כדי לצמצם את ניגוד העניינים בין מי שמייעץ לכם לבין מי שמרוויח מהמוצר.
4 לקחים למשקיע של היום
1. השקעה שרק עולה? תשאלו מי קונה.
שוק אמיתי עולה ויורד. גם מדד S&P 500, שהניב לאורך עשרות שנים תשואה ממוצעת יפה, עבר שנים של ירידות חדות. כשמשהו מציג עלייה חלקה בלי אף יום רע, זה לא סימן לביטחון, זה סימן לבדוק מי מחזיק את המחיר.
2. אל תשימו הכול במקום אחד.
מי שהחזיק בעיקר מניות בנקים, איבד הרבה יותר ממי שהיה מפוזר. היום פיזור רחב זמין לכל אחד דרך קרנות סל על מדדים רחבים, בעלות של עשיריות אחוז בשנה.
3. "תשואה מובטחת" היא אזעקה.
אין בשוק ההון תשואה גבוהה ובטוחה גם יחד. מי שמבטיח לכם אחת כזאת, או שהוא לוקח סיכון שהוא לא מספר עליו, או שמשהו אחר מסתתר מאחורי המספר.
4. תבדקו מי מרוויח מההמלצה.
ב-1983 היועץ בסניף מכר לכם את המנייה של הבנק שבו הוא עובד. גם היום כדאי לשאול: מי מרוויח מהמוצר שמציעים לי, וכמה הוא עולה לי בדמי ניהול? (המחשבון שלנו מראה כמה זה מצטבר לאורך שנים.)
רוצים לראות איך נראו משברים אחרים בשוק ההון, כמה ירד השוק וכמה זמן לקח לו לחזור? קראו את ההיסטוריה של המשברים הגדולים.
הסרטון: הכר את המשבר, תיק 01
את הסיפור הזה סיפרנו גם בדקה וחצי, בפרק הראשון של הסדרה "הכר את המשבר" באינסטגרם, שבה אנחנו עוברים על כל המשברים הגדולים של שוק ההון, אחד אחד. עקבו אחרינו באינסטגרם כדי לא לפספס את הפרק הבא: 1929.
מקורות
- משבר מניות הבנקים, ויקיפדיה
- 1983 Israel bank stock crisis, Wikipedia
- Israeli Bank Shares Arrangement, Yale Program on Financial Stability
- Bejski Commission, Wikipedia
האמור הוא תוכן חינוכי ואינו מהווה ייעוץ השקעות. הנתונים לקוחים מהמקורות המצוינים, וחלקם אומדנים.